לא לעצירות.

אתם יושבים לידם בשירותים, מחבקים אותם ואומרים להם שהכל בסדר.

אבל אתם לא באמת רגועים. למה? למה זה נראה כאילו הם באמצע ללדת?

למה זה לא יכול פשוט לצאת עם קצת יותר התחשבות?

דחפנו להם את הלחם החום שלנו, הם החזירו לנו את הפרצוף המבואס.  הם טרחו לאכול את הסלט בארוחת ערב והקפדנו על עוד כוס מים.

מה קורה להם שם בבטן? אם אתם באמת רוצים להבין אין ברירה אלא לחזור לשיעור ביולוגיה.

כדי להוציא את הצואה מהגוף אנחנו דוחפים אותה בעזרת העלאת הלחץ בבטן  ובמקביל פותחים את הסוגר החיצוני של פי הטבעת.

 ואם המצב נמשך ונמשך? חלק מהצואה תשאר באופן קבוע בפנים ותתייבש.  לאט לאט יהפוך הגוש למפלצת קקי בגודל של תפוז ואפילו יותר.  הגוש יצור לחץ שמשבש את הפעילות של הסוגר הפנימי והחיישן שאחראי לתת לנו תחושה של צורך להתרוקן.

עכשיו הילד לא מרגיש שיש לו קקי והסוגר הפנימי שלו לא שומר על הקקי בפנים.  כל העומס נופל על הסוגר החיצוני.

בכל פעם שהסוגר החיצוני ירפה לרגע כדי לנוח, מעט צואה תדלוף החוצה מבלי שהילד ידע.

אל תתנו לעצירות להיות חלק מהחיים שלכם! היא רק תייצר בעיות חדשות.

גשו לרופא, שיוודא שלא מדובר במחלה בדרכי העיכול  או אי סבילות לחלב פרה שעלולה להתבטא בעצירות.

הטיפול מתחיל בריקון מלא של הצואה מהגוף. לאחר מכן שימור של המצב עם מרככי צואה  וישיבות קבועות לאורך היום במנח נכון על האסלה.

בפיזיותרפיה של רצפת אגן אנחנו עושים יחד תרגילים  שעוזרים לילד ללמוד להרפות את הסוגר בשילוב עם משחקי נשיפה.  הליווי הצמוד להקניית ההרגלים החדשים  והעבודה ישירות מול הילד, מגייסת אותו  ומורידה את המתח הקיים בין ההורים לילד סביב הנושא.

 שימור המצב לאורך חצי שנה זה החלק המאתגר.  למה? כי בו אין מצב שאתם מפספסים יום ולא מבצעים את כל ההוראות,  לא משנה אם כבר אין זכר לעצירות.  ההבנה שהמערכת זקוקה לקביעות היא החלק שלרב מתפספס. אותה שעה ובלי לפספס אפילו יום. כל עצירות קלה תתן תזכורת של הכאב הישן ותיקח אתכם רחוק רחוק לתחילת התהליך.

תוך כחודש החיישן חוזר לעבוד והחלק הסופי של מערכת העיכול חוזר לתפקד כצינור משנע במקום מחסן קקי.

אבל! לא לשכוח את כל ההרגלים הטובים שאימצתם.  בקליניקה אנחנו רואים שרק אחרי חצי שנה שבה הצלחנו לשמור על מצב שאין עצירות בכלל, אפשר לעצור לרגע ולחגוג. אבל תמיד תמיד להיות עירניים שהמצב לא חוזר אחורה.